Vayedaber

Horayoth

Daf 8b

משנה: הוֹרָה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְעָשָׂה בִפְנֵי עַצְמוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ. הוֹרָה עִם הַצִּיבּוּר וְעָשָׂה עִם הַצִּיבּוּר מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּיבּוּר. שֶׁאֵין בֵּית דִּין חַייָבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַייֵם מִקְצָת. וְכֵן הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא בַעֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁיּוֹרו לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַייֵם מִקְצָת׃

Traduction

S’il a pris une décision pour lui seul et l’a seul exécutée, il n’offrira aussi de sacrifice que pour lui seul. S’il a professé un avis pour le public et agi avec les autres, il recevra le pardon en même temps que la communauté (par le sacrifice commun); comme le tribunal n’est coupable que s’il enseigne d’annuler une partie de prescription religieuse et de maintenir le reste, il en est de même du pontife oint. Pour l’idolâtrie aussi, il y a seulement culpabilité lorsque l’enseignement d’annuler une partie et de conserver le reste.

Pnei Moshe non traduit

מתני' הורו בפני עצמו ועשה בפני עצמו. כגון שהורו הב''ד והוא בתרי איסורי הב''ד באיסור אחד בפני עצמן והמשיח באיסור אחר בפני עצמו:

מתכפר לו. בפר שלו בפני עצמו ואינו מתכפר לו עם פר הציבור:

הורה עם הציבור. שהורו עם הב''ד בהוראה אחת ובאיסור אחד ועשה עם הציבור:

מתכפר לו עם. פר הציבור ואינו צריך להביא כפרתו דסד''א כי היכי דביה''כ אינו מתכפר עם הציבור דכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו הכא נמי יהא צריך קרבן אחר קמ''ל דלא משום דכתיב על חטאתו אשר חטא בחטא המיוחד לו מביא קרבן בפני עצמו ובחטא שאינו מיוחד לו אינו מביא קרבן בפני עצמו:

שאין ב''ד חייבין וכו'. כלומר בכל חלוקי דינים אלו שוה כהן משיח בהוראתו כהוראת ב''ד לציבור:

ולא בע''ז וכו'. דגמר מעיני מעיני מה מעיני הנאמר בשאר עבירות עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת. דכתיב ונעלם דבר ולא כל הגוף אף מעיני הנאמר בע''ז אין חייבין על עקירת כל הגוף כדאמרינן בפ' דלעיל:

הלכה: הוֹרָה כֹהֵן מָשִׁיחַ כול'. נֶ֗פֶשׁ אִ֣ם הַכֹּהֵ֧ן הַמָּשִׁ֛יחַ. הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּיָחִיד. מַה יָחִיד אִם אָכַל בְּהוֹרָיַית בֵּית דִּין פָּטוּר. אַף זֶה אִם אָכַל בְּהוֹרָיַית בֵּית דִּין פָּטוּר. מַה יָחִיד אִם אָכַל בְּלֹא הוֹרָייָה חַייָב. אַף זֶה אִם אָכַל בְּלֹא הוֹרָייָה חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר לְאַשְׁמַ֣ת הָעָ֑ם. הֲרֵי אַשְׁמָתוֹ כְאַשְׁמַת הָעָם. מָה הָעָם אֵינָן חַייָבִין אֶלָּא אִם כֵּן הוֹרוּ. אַף זֶה אֵינוֹ חַייָב אֶלָּא אִם כֵּן הוֹרָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הָעָ֑ם בֵּית דִּין. מָה הָעָם הוֹרוּ הֵן וְעָשׂוּ אֲחֵרִים חַייָבִין אַף זֶה הוֹרָה הוּא וְעָשׂוּ אֲחֵרִים יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א. עַל מַה שֶׁחָטָא הוּא מֵבִיא וְאֵינוֹ מֵבִיא עַל מַה שֶׁחָֽטְאוּ אֲחֵרִים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הָעָ֑ם צִיבּוּר. מָה הָעָם הוֹרוּ אֲחֵרִים וְעָשׂוּ הֵן חַייָבִין אַף זֶה הוֹרוּ אֲחֵרִים וְעָשָׂה הוּא יְהֵא חַייָב. תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א. עַל מַה שֶׁחָטָא הוּא מֵבִיא. אֵינוֹ מֵבִיא עַל מַה שֶׁחָֽטְאוּ אֲחֵרִים. רִבִּי יַעֲקֹב בְּשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. וְהוּא שֶׁיְּהֵא יוֹדֵעַ לִישָּׂא וְלִיתֵּן בַּהֲלָכָה. דִּלֹא כֵן מָה נָן 8b אָֽמִרִין. וְיֵשׁ שׁוֹטִים מוֹרִין. מָשִׁיחַ שֶׁאָכַל בְּהוֹרָיַית בֵּית דִּין פָּטוּר. בָּהוֹרָיַית מָשִׁיחַ אַחֵר חַייָב. בְּהוֹרָיַית בֵּית דִּין פָּטוּר. שֶׁאֵין הוֹרָיַית אֲחֵרִים אֵצֶל הוֹרָייָתָן כולן. בָּהוֹרָיַית מָשִׁיחַ אַחֵר חַייָב. וְהוּא שֶׁהוֹרָה כְיוֹצֵא בוֹ.

Traduction

Comme la Bible parle d’abord d’une personne quelconque (ibid., 3), puis spécifie le péché commis par le prêtre oint (ibid.), il en résulte que ce dernier sera considéré à l’égal d’un particulier, en ce sens que si un homme privé mange de l’interdit en vertu de l’enseignement professé par le tribunal, il est dispensé du sacrifice (32)Cf. ci-dessus, 1, 1.; de même le prêtre oint sera absous dans un cas analogue. Mais si ce prêtre est comparé à un homme privé, on devrait dire qu’à l’instar de ce dernier, soumis à l’obligation du sacrifice, s’il a mangé de l’interdit sans l’inspiration du tribunal (de son propre mouvement), le prêtre oint qui a mangé de l’interdit par son propre enseignement erroné devrait être tenu d’offrir le sacrifice expiatoire? C’est pourquoi il est dit (ibid.): selon le péché du peuple, établissant un parallèle entre sa faute et celle du peuple, et comme ce dernier est seulement passible du sacrifice du taureau, s’il a mal agi d’après l’enseignement erroné du tribunal (avec dispense de ce sacrifice en cas d’action erronée par sa propre cause), de même le prêtre oint sera seulement condamnable si, après avoir mal enseigné par ignorance, il consomme de l’interdit par suite de son erreur professée à tous. Selon un enseignement, le peuple dont il est question ici vise le tribunal, et voici en quoi consiste la comparaison: comme ce dernier, le prêtre oint n’est pas condamnable à moins d’avoir professé. Mais (poussant plus loin l’analogie) ne peut-on pas dire: comme après l’enseignement faux du tribunal, si d’autres l’ont suivi, le tribunal est astreint à offrir un taureau; de même, si le prêtre oint a mal enseigné une règle que d’autres ont adoptée et mise en pratique, le prêtre oint doit-il aussi un sacrifice pour expier le péché dont il est cause? C’est pourquoi il est dit (ibid., 2): qu’il a commis, c’est-à-dire il offrira le sacrifice expiatoire pour le péché qu’il a commis lui, non pour le péché des autres. Selon un autre enseignement, le mot peuple en question ici vise l’assemblée des fidèles, et par comparaison, à l’instar de celle-ci, le prêtre oint n’est pas astreint au sacrifice à moins d’avoir professé. Mais (par suite de cette analogie) ne peut-on pas raisonner ainsi: comme au cas où l’assemblée induite en erreur par d’autres (par le tribunal) sera soumise au sacrifice en cas de délit, de même le prêtre oint, qui renseigné à faux par autrui commet par erreur le délit, sera passible du sacrifice? —Non, car il est dit: qu’il a commis, c’est-à-dire il offrira le sacrifice expiatoire pour le péché qu’il a commis par son propre enseignement, non par la faute d’autrui. Toutefois, dit R. Jacob au nom de R. Eléazar, il faut que ce prêtre oint sache discourir sur les questions de doctrine; sans quoi, il n’y a pas lieu de supposer qu’un ignorant professe des enseignements légaux. – Si un prêtre oint a mangé de l’interdit en vertu d’un enseignement erroné du tribunal, il est dispensé du sacrifice; si c’est par suite de l’enseignement d’un autre oint, il est coupable. Au premier cas, il est absous, parce que l’enseignement des autres n’a pas d’effet sur lui; mais au second cas il est coupable, étant admis qu’il partage l’avis de son collègue.

Pnei Moshe non traduit

גמ' נפש אם הכהן המשיח\. כלומר בפרשת כהן משיח כתיב ברישא דקרא נפש כי תחטא בשגגה וכו' והדר כתיב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו' פתח הכתוב בנפש דכל יחיד במשמע וסיים בכהן משיח ללמדך דהרי המשיח כיחיד לענין זה שאם עשה על פי הוראת ב''ד וכמ''ד יחיד שעשה בהוראת ב''ד פטור:

מה יחיד. אי ליחיד הקישו הכתוב אימא נמי דלענין זה ג''כ הוקש מה יחיד אם אכל בלא הורייה אלא בשגגת עצמו חייב בקרבן חטאת אף משיח יהא חייב בשגגת עצמו בלא הורייה:

ת''ל לאשמת העם. לענין זה הקישו הכתוב לאשמת העם מה העם אינן חייבין בפר אא''כ הורו ב''ד ועשו על פיהם אבל אם עשו בשגגת עצמן אין מביאין פר אף זה כהן משיח אינו חייב אא''כ הורה בהעלם דבר ואח''כ אכל בשגגת הוראתו:

אית תניי תני העם בית דין. כלומר איכא דמפרשי להעם דקרא דעל ב''ד קאמר והיינו דדריש לה דהקישו הכתוב למשיח כב''ד שאינן חייבין אא''כ הורו והאי תנא מפרש לה לסיומא דסיפא דברייתא דלקמיה כפשטה דאי מה העם והן הב''ד הורו הן ועשו אחרי' על פי הוראתן חייבין בפר אף כהן משיח נימא דאם הורה הוא ועשו אחרים ע''פ הוראתו דחייב הוא:

ת''ל. להכי איצטריך הכתוב לומר והקריב על חטאתו אשר חטא ללמדך שאינו מביא קרבן אלא על מה שחטא הוא ולא על מה שחטאו אחרים על ידו:

אית תניי תני העם ציבור. ואיכא תנא דמפרש להעם דקרא על צבור קאמר ודריש לה נמי לרישא דברייתא דלעיל מה העם אינן חייבין אא''כ הורו כלומר שהציבור אינן מביאין פר אא''כ הורו ב''ד והציבור שעשו על פיהם והכי מפרש לה נמי לסיומא דסיפא דברייתא ג''כ על הציבור ובענין זה דאי מה העם והיינו הציבור בהורו אחרים הב''ד ועשו הן חייבין אף כהן משיח יהא חייב בהורו אחרים ועשו הוא ע''פ הוראתן ת''ל אשר חטא על חטא בהוראת עצמו הוא מביא דוקא. ואין בין תנא קמא לתנא בתרי אלא דמר סבר דהב''ד הן המביאין פר דהוראה ומר סבר דהציבור הן מביאין פר בהוראה ומיהו בדרשת כהן משיח שוין הן:

והוא שיודע דוקא אם יודע לישא וליתן בהלכה דאם לא כן מה אנן אמרין וכי יש שוטים מורין. א''נ דלא כן וכו' דברי הש''ס הן על ר' יעקב דפשיטא הוא ומאי קמ''ל דכי יש שוטים מורין:

משיח שאכל בהוראת [ב''ד] פטור. כדמפרש טעמא לקמיה:

בהוראת משיח אחר. כגון כהן המשמש וכהן שעבר שעשה א' מהן ע''פ הוראת חבירו חייב:

בהוריית ב''ד פטור שאין הוריית אחרים אצל הורייתן כלום. צ''ל וכן הוא בדפוס אצל הבבלי. כלומר שצריך שהוא יסמוך על הוראתו ולא על הוריות ב''ד שאין הוריית ב''ד נחשבה להוראה אצל המשיח או אצל כהן שעבר דכי הדדי נינהו בדין פר בהוראה:

בהוראת משיח אחר חייב והוא שהורה. הוא ג''כ כיוצא בו והסכים עמו בהוראתו:

Horayoth

Daf 9a

משנה: אֵין חַייָבִין אֶלָא עַל הֶעֱלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה וְכֵן הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא בַעֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא עַל הֶעֱלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה.

Traduction

Comme il y a seulement culpabilité en cas d’ignorance du fait et d’accomplissement par mégarde, il en est de même du pontife oint. Ainsi pour l’idolâtrie.

Pnei Moshe non traduit

מתנ' אין חייבין. ב''ד שהורו לציבור על אחת מכל המצות אין חייבין פר העלם דבר של ציבור אלא על העלם דבר שישגו בהוראה ונעלם מהם:

עם שגג' המעשה. ששגגו רוב הציבור ועשו מעשה על פיהם דכתיב ישגו ונעלם דבר ועשו הקהל העלם דבר עם שגגת מעשה:

וכן המשיח. אינו חייב קרבן אלא עד שיעלם ממנו הדין ויעשה הוא בעצמו בשוגג על פי הוראתו כדאמרי' לעיל דכתיב בי' לאשמת העם ללמד שהמשיח כעם:

ולא בע''ז. אם ב''ד שגגו בהוראה בע''ז אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה כדפרישי' במתני' דלעיל דילפי' ע''ז משאר מצות בג''ש מעיני מעיני:

מתני' אין חייבין אלא על. הוראת דבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת שכל הכריתות שבתורה הן ל''ו ועל כולן חייבין על שגגתן חטאת חוץ מפסח ומילה ומגדף שאין בהן קרבן כלל פסח ומילה אע''פ שיש בזדונו כרת אין מביאין על שגגתן חטאת מפני שהן מצות עשה ובחטאת כתיב אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה והמגדף מפני שאין בו מעשה וכתיב בחטאת לעושה בשגגה וטומאת מקדש וקדשיו נמי יש בהן קרבן בשגגתן והוא קרבן עולה ויורד אבל לא חטאת קבועה וכל הנך אין מביאין חטאת עליהן בהוראה ולא המשיח נמצא כל המצות שבית דין וכהן משיח חייבין בקרבן שלשים ואחד מצות הן שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה:

משנה: אֵין חַייָבִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת וְכֵן הַמָּשִׁיחַ. וְלֹא בַעֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת׃

Traduction

Comme le tribunal n’est coupable que s’il enseigne une règle erronée dont l’exécution volontaire entraîne la peine du retranchement, et l’accomplissement par mégarde sera passible d’un sacrifice d’expiation, il en sera de même du pontife oint. Ainsi pour l’idolâtrie: il n’y aura culpabilité que si l’enseignement erroné vise un détail dont l’exécution volontaire entraîne la peine du retranchement, et l’accomplissement par mégarde est passible d’un sacrifice d’expiation. G. (33)La Guemara sur ce 4 est déjà traduite au (Yebamot 4, 15).

Pnei Moshe non traduit

מתני' אין חייבין. ב''ד שהורו וטעו בטומאת מקדש וקדשיו אין מביאין קרבן ציבור עליהן:

הלכה: הוֹרָה בִפְנֵי עַצְמוֹ כול'. הוֹרוּ בֵית דִּין וְהוֹרָה אַחֲרֵיהֶן וְהֶחֱלִיף. פְּשִׁיטָא נַעֲשִׂית אֶצְלוֹ כַעֲקִירַת גּוּף. אֶלָּא הוֹרָה הוּא תְחִילָּה וְהוֹרוּ בֵית דִּין אַחֲרֵיהֶן וְהֶחֱלִיפוּ. אֲפִילוּ כֵן נַעֲשִׂית אֶצְלוֹ כַעֲקִירַת גּוּף. אוֹ מֵאַחַר שֶׁהוֹרָה הוּא תְחִילָּה וְנִדְחָה הוֹרָייָתוֹ בְהוֹרָייָתָן וְאֵינָהּ נַעֲשִׂית אֶצְלוֹ כַעֲקִירַת גּוּף. הוֹרוּ בֵית דִּין וְהוֹרָה אַחֲרֵיהֶן. פְּשִׁיטָא אָכַל בְּהוֹרָיַית בֵּית דִּין פָּטוּר. אֲבָל מִשֶּׁחָֽזְרוּ בָהֶן בֵּית דִּין חַייָב. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. 9a וְלֹא מַתְנִיתָא הִיא. הוֹרָה בִפְנֵי עַצְמוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהוֹרָה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְעָשָׂה בִפְנֵי עַצְמוֹ. אֲבָל אִם הוֹרָה עִם הַצִּיבּוּר וְעָשָׂה עִם הַצִּיבּוּר מִתְכַּפֵּר לוֹ עִם הַצִּיבּוּר. מִפְּנֵי שֶׁהוֹרָה עִם הַצִּיבּוּר וְעָשָׂה עִם הַצִּיבּוּר. אֲבָל הוֹרָה בִפְנֵי עַצְמוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ.

Traduction

Si le tribunal a énoncé un enseignement erroné (permettant par exemple une certaine graisse, mais défendant telle autre), et après lui le prêtre oint a professé le même avis d’autorisation partielle et de défense partielle, seulement en intervertissant la partie permise par le tribunal avec celle défendue par lui, prêtre oint, il est évident que cela équivaut (par la permission accordée tour à tour à chaque partie de graisse interdite) à l’abolition de la défense entière de manger la graisse (un tel enseignement est nul). Mais si le prêtre oint a le premier professé une erreur partielle, puis le tribunal a enseigné comme lui une autorisation partielle, sauf qu’il a interverti les parties permises et celles qui sont défendues, dira-t-on aussi qu’il en résulte une abolition complète du principe, ou bien dira-t-on: puisqu’il a le premier professé la règle, que son enseignement a été repoussé par celui du tribunal, le dernier prévaut, et il n’y a pas d’abolition totale? (Question non résolue). – Au cas où le tribunal a enseigné d’une façon, et le prêtre oint a professé ensuite le même avis, il est certain que pour une transgression, comme par exemple une consommation interdite, accomplie en vertu d’un avis du tribunal, il est absous; mais pour la même infraction survenue après que le tribunal eût renoncé à son premier avis, est-il passible du sacrifice? (Le considère-t-on comme ayant pris lui-même une décision qu’il a exécutée avec responsabilité du fait, ou est-il supposé avoir suivi la première autorisation du tribunal)? Certes, dit R. Yossé, il suffit de se référer à notre Mishna, disant: ''S’il a pris une décision de lui seul, il n’offrira aussi de sacrifice que par lui seul, parce qu’après s’être décidé seul, il a agi de même''; si donc il y avait eu une décision antérieure du tribunal, celui-ci en serait responsable. Toutefois, on peut conclure à l’inverse par la seconde proposition: ''S’il a professé un avis pour le public et agi avec les autres, il sera pardonné avec la communauté (par le sacrifice commun)''; il en est ainsi en raison de la communauté d’action, tandis qu’en cas de renonciation par le tribunal, l’enseignement émanerait du prêtre oint lui-même qui serait soumis de son côté au sacrifice.

Pnei Moshe non traduit

גמ' הורו ב''ד והורה אחריהן והחליף. בהורה הוא והב''ד באיסור אחד מיירי וכגון שהורו ב''ד בחלב מן החלבים ואמרו חלב זה הוא מותר וחלב זה הוא אסור כי היכי דלא ליהוי עקירת כל הגוף כדאמרינן בפרק דלעיל דלא שיורו הב''ד חלב סתם מותר דהוי עקירת כל גוף האיסור אלא שיאמרו התורה נתנה רשות להורות ולומר שזה החלב אסור וזה החלב מותר והורה המשיח אחריהן והחליף מה שהורו להתיר הורה הוא לאסור ומה שהורו לאיסור הורה הוא להתיר:

פשיטא נעשית אצלו כעקירת גוף. כלומר אם עשה אח''כ ע''פ הוראתן והוראתו ואכל את שניהם בהא פשיטא לן דנעשית אצלו כעקירת הגוף בהוראה שלו שהתיר מה שנשאר בהוראת ב''ד לאיסור שהרי הוראת הבית דין כולן אינן נדחית מפני הוראתו שהחליף ואסר מה שהתירו ועדיין הוראתן קיימת במה שהתירו מקצת החלב וכשהורה הוא להתיר מקצת החלב האחר הוי כגמר להתיר כל איסור החלב ועקירת הגוף הויא ולא הויא הוראה כדתנן במתני' והא ודאי לאו עשה בפני עצמו בהוראת עצמו מיקרי כיון דבחדא איסורא הויא דלא מיקרי בפני עצמו אלא באיסורא אחרינא דוקא כדפרישית במתני':

אלא. הא הוא דאיבעיא לן אם הורה הוא תחילה להתיר מקצת החלב והורה בית דין אחרי כן והחליפו לאסור ההיתר ולהתיר האיסור מה שנשאר ע''פ הוראתו מהו מי אמרינן דאפילו כן נעשה אצלו כעקירת גוף דמחמת הוראתו בהיתר מקצת נגמר ההיתר בכל איסור החלב והויא עקירת הגוף:

או מאחר שהורה הוא תחילה. וכשחזרו והורו ב''ד אח''כ והחליפו לאסור מה שהתיר הוא ונדחה עכשיו הורייתו שהוא יחיד בשביל הורייתן של הב''ד ונמצא דהשתא הוריית ב''ד בקיום מקצת וביטול מקצת היא ואינה נעשית הוראתו אצלו כעקירת הגוף לפי שבטלה הורייתו בשביל הוריית הב''ד. ולא איפשיטא:

הורו ב''ד והורו אחריהן. השתא הבעיא היא בענין עשה בפני עצמו או ע''פ הוריית הב''ד וקאמר דהא פשיטא לן דאם הורו הב''ד והורה אחריהן כלומר שהוא ג''כ הורה והסכים עמהן ועשה על פי הוראתן:

פשיטא. בהא פשיטא לן דאם אכל בהוריית ב''ד שהוא פטור מכפרה שלו דהוראת בית דין והוראתו באיסור אחד דינו שאינו מביא קרבן בפני עצמו לעולם דאם הוראת ב''ד הויא הוראה לענין שהצבור מביאין פר כגון שהיה רוב הקהל א''כ מתכפר הוא עם הציבור שהרי לא סמך על הוראתו לבדה וכדין עשה עם הציבור הוא ואם אין הציבור מביאין פר כגון שהיו מיעוט הקהל וכיוצא בזה בענין שאין מביאין פר בהוראה אלא כל אחד ואחד מביא קרבן יחיד בזה המשיח פטור מקרבן כלל כדאמרינן בהלכה דלעיל:

אכל משחזרו ב''ד חייב. בעיא היא אם חזרו ב''ד בהן מהוראתן ואח''כ אכל אם חייב הוא בכפרתו דהוי כהורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו או דילמא כיון דבאיסור זה גופי' הורו בית דין בתחילה להיתר הוי כעושה על פי הוראת בית דין ואין צריך להביא כפרתו:

ולא מתניתא היא. דהאי דינא נוכל לפשוט ממתני' דקתני הורה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו וטעמא דמפני שהורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו הא אם הורו ב''ד בתחילה אע''פ שחזרו בהן לאו הורה בפני עצמו בתחילה הוא ואינו מביא בפני עצמו:

אבל אם הורה עם הציבור וכו'. כלומר דדחי לה דאדמדייקת לה מרישא אימא סיפא. ובדפוס אצל הבבלי גריס בהדיא מה שחכר כאן. א''ר מנא דשלחת קודמין היא ואמור דבתרה הורה עם הציבור וכו'. כלומר דעד דמשלחת לדייק מן הקודם והיינו הרישא אמור לדייק מן הסיפא דטעמא מפני שהורה עם הציבור ועשה עם הציבור שלא חזרו בהן הבית דין אבל אם חזרו בהן הב''ד והוא עשה א''כ הורה בפני עצמו וצריך להביא בפני עצמו א''נ של כת קודמין י היא ודוגמתו בפכ''ה דכלים:

הלכה: אֵין חַייָבִין אֶלָא עַל הֶעֱלֵם דָּבָר כול'. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רַב יִרְמְיָה. מַתְנִיתָא רִבִּי מֵאִיר אוֹ דִייֵק רִבִּי מֵאִיר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי מֵאִיר דּוּ אָמַר. חוֹבַת בֵּית דִּין הִיא. אָמַר רִבִּי מָנָא כְּרִבִּי מֵאִיר. תַּנֵּי תַמָּן. הוֹרוּ בֵית דִּין וְעָשׂוּ קָהָל. מֵת אֶחָד מִבֵּית דִּין פְּטוּרִין. מֵת אֶחָד מִן הַצִּיבּוּר חַייָבִין. אָמַר לָהֶן רִבִּי מֵאִיר. אִם לַאֲחֵרִים הוּא פוֹטֵר לֹא כָל שֶׁכֵּן עַל עַצְמוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ. יִפְטוֹר לַאֲחֵרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בַּמֶּה לִתְלוֹת. וְאַל יִפְטוֹר לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לִתְלוֹת.

Traduction

R. Zeira dit au nom de R. Jérémie: est-ce que cette Mishna émane de R. Meir (34)En ce sens que l'obligation incombe au tribunal, comme il est dit ci-dessus., ou de l’interlocuteur de R. Meir (de R. Simon), imposant des sacrifices distincts au tribunal et à l’assemblée? Elle est bien de R. Meir, répond R. Yossé, qui est d’avis que l’obligation incombe au tribunal seul. R. Mena dit aussi que c’est conforme à R. Meir. Or, on a enseigné ailleurs (35)V. ci-dessus, (1, 8), fin.: si d’après l’enseignement erroné du tribunal l’assemblée a agi, puis un membre du tribunal est mort, ses collègues sont dispensés de l’offrande; si un membre de l’assemblée meurt, l’obligation persiste. Contre R. Simon qui est d’avis dans ce cas d’imposer un sacrifice tant au tribunal qu’à l’assemblée, R. Meir réplique ainsi: si le sacrifice offert par le tribunal a pour but d’expier le délit commis par d’autres (par l’assemblée), il doit à plus forte raison suffire à expier l’erreur commise par le même (par le tribunal). —Non, fut-il observé: le sacrifice sert de pardon à d’autres, qui peuvent attribuer leur faute au vrai promoteur (au tribunal fautif), tandis que celui-ci ne peut attribuer à nul autre l’erreur commise (et il doit l’expier par un sacrifice à part).

Pnei Moshe non traduit

גמ' מתניתא דר''מ או דייק ר' מאיר. בעיא היא כלומר אם מפרשינן להמתני' אין חייבין דעל ב''ד קאי ור''מ היא דס''ל ב''ד הן המביאין פר העלם דבר משלהן וחד תנא הוא עם מתני' דלעיל דקתני בהדיא אין ב''ד חייבין וכו' או דילמא תנא אחרינא הוא והיינו ר''ש דאית ליה בפרק דלעיל ב''ד חייבין בפני עצמן והציבור בפני עצמן והיינו דייק ר''מ ואיהו ר''ש דמדייק על דר''מ לקמן. א''נ דלאו כר''מ גופיה הוא אלא מתני' דהכא דייקא היא כהאי דר''מ בחדא דגם ב''ד חייבין ומפרשינן אין חייבין על הב''ד ועל הציבור וכר''ש. והיינו הך:

אמר ר' יוסי ר''מ. היא דהוא אומר חובת ב''ד גרידא היא ולא על הציבור וחד תנא הוא עם מתני' דלעיל:

אמר ר' מנא כר''מ. אברייתא דלקמיה תני תמן קאי וכדגרסינן לעיל סוף הפרק:

אמר להן ר' מאיר. האי אמר להן לר''ש קאמר דפליג עם ר''מ בחדא וס''ל דב''ד מביאין פר וכן הציבור מביאין וקא''ל ר''מ אי אתה מודה דב''ד שמביאין פר על הציבור הוא דמביאין שהרי הן שעשו המעשה ואם לאחרים הוא פוטר לכ''ש על עצמו וא''כ באותו הפר שמביאין על הציבור יתכפרו גם הם עמהן א''נ איפכא נמי שייך הפירכא לדידך דס''ל הציבור מביאין פר ומסתברא דהן על שגגת הוראת ב''ד הוא דמביאין דהן הן ששגגו והציבור על פיהם הוא דעשו ואם לאחרים הוא פוטר לכ''ש על עצמו ואם כן יתכפרו גם הציבור עמהן ואמאי מביאין ב''ד פר בפני עצמן:

אמרו לו. ר''ש היא שהשיב לר''מ יפטור לאחרים שיש לו במה לתלות כלומר היינו טעמא דס''ל דאין ב''ד מתכפרין בשל ציבור דאינן שוה בכפרתן דאם יפטור לאחרים והן הציבור יש להן במה לתלות שהרי הם תלוי בב''ד ועשו ע''פ הוראתן ואל יפטרו לעצמן באותו הפר שכפרתן חמורה היא שאין להם במה לתלות והן הן ששגגו בהוראה. וכן שייך נמי התשובה לפי לשון השני שפירשתי בפירכת ר''מ דכך השיב לו א''א שיתכפרו הציבור והב''ד בפר אחד דאם הפר פוטר לאחרים והן הב''ד שיש להן במה לתלות כלומ' המעשה שהרי הן לא עשו גוף המעשה אלא הציבור שעשו ואין כפרתן חמורה כל כך תאמר בציבור שאין להם לתלות גוף המעשה באחר והלכך שניהם צריך שיביאו הב''ד לעצמן והציבור לעצמן:

רִבִּי יִרְמְיָה בְעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. מַה כְרִבִּי. אִין. מָשִׁיחַ בִּשִׁיגְּגַת מַעֲשֶׂה הוּא. וְאִין כְרָבָּנִן. בְּהֶעֱלֵם דָּבָר הוּא. אָמַר רִבִּי הוּנָא. עַל רַבָּנִן נִצְרְכָה. שֶׁלֹּא תֹאמַר. מָשִׁיחַ וָעֲבוֹדָה זָרָה. רִבִּי אָמַר. בִּשִׁיגְּגַת מַעֲשֶׂה. וְרַבָּנִן אָֽמְרִין. בְּהֶעֱלֵם דָּבָר. אָמַר מה לקל מה בְּגִין דְּלֹא תַנִּינָן מָשִׁיחַ. וְהָא קַדְמִיתָא לֹא תַנֵּינָן מָשִׁיחַ וּמָשִׁיחַ בִּכְלָל. וָכָא אַף עַל גַּב דְּלֹא תַנִּינָן מָשִׁיחַ מָשִׁיחַ בִּכְלָל.

Traduction

R. Jérémie demanda devant R. Zeira: est-ce que la Mishna est de l’avis de Rabbi, qui dit qu’en fait d’idolâtrie l’acte accompli par mégarde par le prêtre oint suffit à entraîner l’obligation du sacrifice? Car selon les autres docteurs, il faut aussi l’ignorance du fait pour qu’un tel prêtre soit condamnable en fait d’idolâtrie? —Non, répondit R. Houna, c’est d’après l’avis des autres docteurs que s’exprime la Mishna: il ne faut pas croire qu’il y a divergence d’avis à l’égard du prêtre oint pour l’idolâtrie, où Rabbi prescrit le sacrifice pour l’acte seul accompli par mégarde, tandis que les autres docteurs exigent aussi pour la culpabilité l’ignorance du fait défendu. A la question faite par R. Jérémie, R. Houna répondit de la même façon interrogative: est-ce parce qu’à la fin le texte mishnique ne répète pas les mots: ''ainsi pour le prêtre oint''? A cette objection on peut répondre que dans la Mishna précédente (2,2), on ne répète pas non plus à la fin ''le prêtre oint'', et pourtant tous s’accordent à dire que ce dernier est compris dans la règle; de même ici, sans le répéter en toutes lettres, la Mishna le comprend dans l’observation relative à l’idolâtrie.

Pnei Moshe non traduit

מה כרבי. על סיפא דמתני' קאי דקתני ולא בע''ז וכו' ואלו משיח לא קתני ואם מתני' כרבי אתיא דפליגי לקמן בהא. וה''ג דרבי אמר משיח בשגגת מעשה הוא וכן הוא בדפוס אצל הבבלי. דרבי ס''ל דבע''ז אין צריך משיח בהעלם דבר אלא בשגגת מעשה לחודיה חייב בקרבן והלכך לא קתני בהא וכן המשיח דאין כרבנן הא סברי בהעלם דבר בעינן גם למשיח בע''ז:

אמר ר' הונא על רבני נצרכה. דלא היא דמתני' אליבא דרבנן נצרכה כדמפרש לה לקמן:

שלא תאמר משיח וע''ז וכו'. השתא מייתי פלוגתייהו וכלומר דלא תימא לפרש המתני' כרבי כדשמעינן להו דמשיח בע''ז פליגי ר' סבר בשגגת מעשה לחודיה חייב ורבנן אמרין דצריך ג''כ העלם דבר כמו בשאר מצות:

אמר מה לקל מה. כלומר ר' הונא שהשיב לר' ירמיה דבעא מה. אם מתני' כרבי והשיב לו ג''כ בלשון מה כמו שהוא אמר בקול מה ובתמיה. ובדפוס אצל הבבלי גריס א''ל ולמה:

בגין דלא תנינן משיח. כלומר מה קשיא לך דדייקת מתני' כרבי אם בגין דלא תנינן בסיפא גבי ע''ז וכן המשיח בהדיא אי משום הא לא קשיא:

והא קדמייתא. במתני' דלעיל דקתני' בסיפא ולא בע''ז עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת דנמי לא תנינן וכן המשיח ואפ''ה לא מספקא לך בזה דגם המשיח בכלל דהא לא אשכחן פלוגתא בהא וכ''ע ס''ל דגם במשיח הדין כן והכא נמי אע''ג דלא תנינן משיח בהדיא משיח ג''כ בכלל וע''ז ג''כ במשיח העלם דבר ושגגת מעשה בעי וכרבנן:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source